פסק-דין בתיק ת"א 919-08

בתביעה שלפני עתרו התובעים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של 938/17666 חלקים מחלקה 57 בגוש 12201 באדמות כפר אעבלין (להלן- "החלקה").

            על מנת לרדת לחקרה של התביעה שלפני, להלן אסקור את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים.

            ואלה תולדות הסכסוך:

            הנתבעים, קרובי משפחה של התובעים, רכשו בשנת 1979, 5360/17666 חלקים מהחלקה, המהווים כ- 5,360 מ"ר, מהבעלים המקורי, מר עלי אחמד שיח' (להלן- "המנוח עלי"). בעת הרכישה נערך תשריט חלוקה ובו סומן המגרש שנרכש על ידי הנתבעים כמגרש 57/1 (להלן- "מגרש הנתבעים"), וכן סומנה דרך גישה המחברת בין מגרש הנתבעים לכביש הראשי (להלן- "דרך הגישה").

            כשנה, לערך, לאחר רכישת מגרש הנתבעים, החל אביהם של התובעים, המנוח מחמד סמנייה ז"ל (להלן- " המנוח סמנייה") בבניית מבנים למגורים, בשטח החלקה הממוקם בצידו הצפוני של מגרש הנתבעים וגובל עמו בגבול משותף, וזאת ללא היתר בנייה וללא הסכמת הנתבעים, כאשר הוא לא רשום כבעלים משותפים בחלקה.

            עקב הבנייה הנ"ל, הוגש כתב אישום נגד המנוח סמנייה ואשתו, בגין בניה ללא היתר בחלקה 57, וניתן  צו הריסה על הבנייה הבלתי חוקית.

            מאז ועד היום, לא קוים הצו.

            ביום 3.8.98, כמעט 20 שנה לאחר שבנה ביתו במגרש הנתבעים, הגיש המנוח סמנייה תביעה לסעד הצהרתי, בבית המשפט המחוזי נצרת (ת"א 567/98). בתביעה נתבקש בית המשפט להצהיר, כי המנוח סמנייה זכאי להירשם כבעלים של 938 מ"ר הממוקמים במגרש הנתבעים, וזאת בהתבסס על הסכם בעל פה, שלטענת המנוח סמנייה, נערך בינו לבין הבעלים המקורי של הקרקע, המנוח עלי. לפי ההסכם, המנוח סמנייה רכש שטח של 938 מ"ר, מאותן 5360 מ"ר שנרכשו על ידי הנתבעים, ובגין רכישה זו הוא שילם למנוח עלי סך של 10,000 לירות. 

מנגד, הנתבעים טענו בפני בית המשפט, כי למנוח סמנייה אין כל זכויות בשטח המבוקש, מעולם לא התבצעה עסקה במקרקעין בינו לבין המנוח עלי, והנתבע 1 הוא זה ששילם את הסך של 10,000 לירות למנוח עלי, בגין השטח של 938 מ"ר.

עוד טענו הנתבעים בבית המשפט, כי לאור התנהגות המנוח סמנייה, אשר בנה בשטח מגרשם את ביתו ללא היתר בנייה ומבלי שניתנה הסכמתם, ובמשך 20 שנה הוא נמנע מלקיים את צו ההריסה שניתן בבית המשפט, אין לאפשר לו כעת, בדיעבד, לרכוש את השטח, ובכך אף להכשיר את הבניה הבלתי חוקית במגרשם, בגינה ניתן צו הריסה כאמור.

משכך, טענו הנתבעים, אין למנוח סמנייה כל זכות בשטח המבוקש, ואין לאפשר לו לרכוש את השטח כעת.

            בהסכמת הצדדים, הסכסוך הועבר להכרעת בורר, עו"ד חיים גלזר (להלן- "הבורר").

ביום 26.1.02 ניתן פסק הבורר (להלן- "פסק הבורר") בו נקבע, בין היתר, כי מחומר הראיות שהוצג בפני הבורר, לא הוכח כי המנוח סמנייה רכש מהמנוח עלי את החלק המדובר במקרקעין, שכן אין הסכם בכתב, ולא הוכח כי בגין העסקה הועבר תשלום למנוח עלי. כמו כן, הבורר פסק, כי אף לא הוכח כי הנתבע 1 הוא זה ששילם עבור השטח הנ"ל, ובהינתן כי מר עלי הלך לבית עולמו, לא ניתן לומר כי מי מן הצדדים הוכיח כי רכש שטח זה.

לאור דברים אלו קבע הבורר כדלהלן:

"לפיכך התנאי למימוש הזכות לרכישת אותם 938 ממ"מ, שהתובע סבר עת בנה שהם שלו על פי המוסכם בינו לבין הנתבע מס' 1, הוא תשלום בגינם והתשלום שאני קובע הוא על פי חוות הדעת של השמאי כאזם שהוגשה על ידי התובע, דהיינו 42,000 (ארבעים ושניים אלף) דולר של ארה"ב בשקלים לפי השער היציג של יום התשלום.                      

שני תנאים נוספים למימוש הפסק:

                        1. כי התובע יסיר כל חלק ממבנה השירותים שחודר לתוך מקרקעי הנתבעים.

            2. כי התובע יאפשר זכות מעבר בשטחו למקרקעי הנתבעים, בהתאמה עם התוכנית שהוגשה על ידי מהנדס המועצה (ראה עת/ב ועת/ג שהוגשו לי ביום 29.12.99) כפוף לאישור מהנדס המועצה.

            היה והתובע יקיים את כל התנאים האמורים, יהיו חייבים הנתבעים, יחד ולחוד, לחתום על כל המסמכים הדרושים להעברת אותו שטח לתובע, כאשר חיובי המס שחלים בגין העברה זו, יחולו על כל צד כקבוע בדין".